בפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (השופטת ז' הדסי-הרמן), שלא לפסול עצמו מלישב בדינו של המערער.
נגד המערער הוגשו שני כתבי אישום. האחד, משנת 2001, מייחס לו עבירות על-פי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, והשני, אשר הוגש בשנת 2002, מייחס לו עבירות רבות של הפרת זכויות יוצרים ועבירות לפי פקודת המכס. שני התיקים אוחדו לבקשת הסניגורית שייצגה את המערער באותו שלב, ולאחר עיכובים רבים החל הדיון המשותף בהם. בדיון שהתקיים ב-21.12.2003 התחלף סניגורו של המערער, והסניגור החדש ביקש דחיה של הדיון בתיק לשם לימוד החומר וכן לשם קיום בדיקה פסיכיאטרית למערער. כמו כן ביקש הסניגור להפריד את הדיון בשני כתבי האישום. בית המשפט לא הסכים לדחיית הדיון, וכן דחה את הבקשה להפריד את הדיון בשני התיקים, אך הפנה את המערער לבדיקה פסיכיאטרית. במהלך הדיון, וכן במהלך שני דיונים נוספים שהתקיימו ב-1.1.2004 וב-7.1.2004 פסל בית משפט השלום, בהחלטות ביניים, שאלות רבות ששאל הסניגור במהלך חקירתם הנגדית של עדי התביעה. בעקבות דברים אלה ביקש בא-כוח המערער מבית המשפט מספר פעמים שיפסול עצמו מלדון בעניינו של מרשו, ובקשות אלו נדחו. כמו כן נדחתה הבקשה לעיכוב ההליכים בתיק לצורך ערעור על החלטת הפסלות לבית משפט זה.
בערעור טען בא-כוח המערער כי שופטת בית משפט השלום פסולה מלדון בענינו של מרשו שכן היא גיבשה עמדה שלילית לגביו באופן שמעורר חשש ממשי למשוא פנים. בא-כוח המערער ביסס טענה זו על העובדה כי במהלך הדיונים שהתקיימו בפניה, דחתה השופטת את בקשותיו של הסניגור לדחיית מועד הדיון, וכן פסלה פעמים רבות שאלות ששאל בחקירה הנגדית, וזאת לטענתו, באופן שלא היה מוצדק ומבלי שהתבקשה לכך על-ידי התביעה. בא-כוח המערער טען כי ניתן ללמוד על הדעה השלילית אותה גיבשה השופטת, גם מכך שאמרה לבא-כוח המערער בשלב ההתחלתי של משפט הזוטא כי הוא עורך דין ותיק ומכיר את הפסיקה בנושא משפטי זוטא, ולכן הוא יודע שסיכוייו במשפט הזוטא נמוכים. עוד טען בא-כוח המערער כי יש לפסול את השופטת קמא מלישב בדינו של המערער בשל העובדה כי השופטת נחשפה לשני כתבי האישום התלויים כנגד מרשו. בעת הדיון בפניי הגיש בא-כוח המערער הודעה, ובה נטען עוד כי השופטת נחשפה גם לחומר חקירה בעניינו של המערער בשלב החקירה כאשר התבקש צו לתפיסת מסמכים במעמד צד אחד, צו אותו העניקה השופטת. מטעמים אלה ביקש בא-כוח המערער, עו"ד ש' סעדיה, לפסול את שופטת בית המשפט קמא מלישב בדינו של המערער.
במסגרת הערעור ביקש בא-כוח המערער עיכוב ההליכים המתנהלים בפני בית משפט השלום, עד למתן ההחלטה בבקשת הפסילה, ובקשה זו נדחתה בהחלטת כבוד הנשיא א' ברק מיום 28.12.03.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש, שוכנעתי כי שופטת בית משפט השלום לא גיבשה עמדה שלילית כלפי המערער וכי בנסיבות העניין אין מתקיים חשש ממשי למשוא פנים.
אשר לטענות בא-כוח המערער נגד ההחלטות הדיוניות, ובהן פסילת שאלות בחקירה הנגדית וכן החלטות שלא לדחות את מועד הדיון, כבר נפסק כי אין בהשגות כנגד החלטות מסוג זה כדי לבסס עילה לפסלות שופט (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608 (להלן: ענין בראון); טענות אלה נוגעות להחלטות בקשר לאופן ניהול המשפט ומקומן בערעור - אם יהיה כזה - על פסק הדין (ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל(לא פורסם)).
גם טענת בא-כוח המערער כי התבטאות השופטת בענין משפט הזוטא יוצרת עילת פסלות, דינה להידחות. רק במקרה קיצוני ביותר, כאשר ההתבטאות מלמדת על כך שהשופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם. התבטאות מן הסוג השולל אפשרות סבירה של ניהול משפט אובייקטיבי, תהיה הצדקה לפסול שופט בשל התבטאות במהלך המשפט (ראו ענין בראון הנ"ל). מתיאור התבטאות השופטת הן על-ידי בא-כוח המערער והן על-ידי בא-כוח המשיבה שוכנעתי כי ההתבטאות והאופן בו נאמרה אינן מעידות על כך שהשופטת גיבשה עמדה נחרצת כלפי המערער, באופן שפוגע באפשרות לנהול משפט אובייקטיבי בעניינו.
אשר לטענה לפיה השופטת קמא פסולה מלישב בדינו של המערער משום שהיא נחשפה לכתב האישום הנוסף שהוגש נגד המערער, הרי שטענה זו תמוהה ודינה להידחות, שכן מדובר בשני אישומים שהרקע שלהם משותף והדיון בהם אוחד לבקשת מי שהיתה באותו זמן באת-כוח המערער, ובקשת בא-כוח המערער להפרידם נדחתה. יתרה מזאת, גם לו הופרדו שני התיקים, כלל הוא כי העובדה שמותב מסויים דן בעניינו של נאשם היא כשלעצמה אינה פוסלת את המותב מלישב בדינו של אותו נאשם בתיק אחר, גם אם שני האישומים מתנהלים בו בזמן (ראו: ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673; ע"פ 6485/00 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
גם טענת המערער לפיה פסולה השופטת מלישב בדינו בשל העובדה שנחשפה לחומר חקירה במסגרת בקשה לצו לתפיסת מסמכים, דינה להידחות. כפי שטען בא-כוח המשיבה, העובדה שבית המשפט נחשף לחומר החקירה אינה כשלעצמה מהווה עילת פסלות, ויש לבחון האם יש בנסיבות העניין חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 3567/00 נתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1454/02 באשא נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעניינו של המערער, ציינה שופטת בית המשפט קמא כי אינה זוכרת את חומר החקירה אליו נחשפה, בשים לב לנסיבות שבהן הובא בפניה לפני למעלה משלוש שנים. לפיכך שוכנעתי כי חשיפה זו אינה מקימה חשש למשוא פנים.
כידוע, קיומו של משוא פנים, המצדיק פסילת שופט, איננו נבחן על-פי תחושתו הסובייקטיבית של המערער או בא-כוחו שהחלטות בית המשפט משקפות יחס עוין כלפיו, אלא המבחן הינו אובייקטיבי (ראו: ע"פ 1318/91 ענבטאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 152). בענייננו, כאמור, העלה הסניגור המלומד שפע של טענות כדי לפסול את השופטת, אך מהטעמים שפורטו לעיל אין בטענות הרבות שהועלו כנגד התנהלותו של בית המשפט קמא, כל אחת לעצמה וכולן יחד, כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.
מטעמים אלו, הערעור נדחה.
ניתן היום, כ"ז בטבת התשס"ד (21.1.2004).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /צש